דווקא היום, ה12 לאפריל, הוא היום המתאים ביותר להתחלה חדשה. דווקא ביום השואה, ביום שבו אנחנו מסמלים את אחת מהתקופות הכי עצובות ליהודים ואת הסוף של מעל ל6 מיליון איש, אני רוצה להתחיל את החיים שלי. בלי עצלנות, בלי דחיות ובלי תירוצים; הפעם אני לא אתן לעצמי לשכוח, הפעם אני לא אתן לעצמי ליפול - תסלחו לי על הדרמתיות שלי, אני פשוט רציני! אולי זה לא נשמע ככה, אולי זה באמת נשמע כמו קלישאה וכמו סיפורי אלף לילה ולילה והנה חוזר לו אותו הניגון שהתקליט הענקי בשם שמול מנגן ושר, אולי אתם צודקים. אני לא אנסה להגיד משפטים כמו “לא לא, הפעם אני רציני! הפעם זה אמיתי!” כי אני מעדיף להוכיח לא במילים, אני מעדיף לא לומר למה כן ולהראות שאין סיבה למה לא.

ספורט, לימודים, צבא, משקל, קריירה, עבודה, מוזיקה, כתיבה, קריאה, צפייה, נהיגה; כל הדברים הללו יקבלו פרופורציה ונקודת מבט חדשה היישר מחנות המפעל כי אני לא מוכן לקבל לא בתור תשובה. אני אפילו לא מוכן לקבל לא כשאלה ובהחלט לא כאפשרות. זה לא בשביל אישתי האהובה, זה לא בשביל השונאים או המתנגדים, זה לא בשביל החברים ואוהבים וזה לא בשביל ההורים.

הפעם זה בשבילי :)