חזרתי, ובאמת שהיה מדהים. חזרתי כל-כך שונה משהלכתי, הלכתי לשם בתור חומר גלם - פשוט בלוק של אבן. וחזרתי בתור פסל - נכון שהיה צורך בהרבה מאוד שעווה בפיסול, אבל לבסוף קיבלתי משהו שאני בהחלט מרוצה ממנו. לא אשקר, היה קשה ולעיתים היה אפילו מתסכל ומעצבן והרצון היחידי שלי היה לחזור הביתה לאנשים ולמקומות שאני מכיר. אבל למדתי על עצמי שאני באמת חזק. לא חזק כמו שחשבתי, אבל מה שבטוח, אינני חלש. ועל כך, אני שמח. אחת מהמחשבות הקבועות שלי היא שיפור עצמי; איך, למה, לאן וכמה. ואני חושב שבמסע ההוא עניתי לעצמי על כמה מהשאלות שרדפו אותי כל חיי הלא-כל-כך-קצרים-אבל-עדיין-לא-ארוכים ומצאתי שאלות חדשות ומרגשות שאשמח לבלות את שארית חיי בלנסות לענות עליהן. גיליתי הרבה על האופי שלי, על האופי של החברים שלי, על האופי של אישתי האהובה ועל האופי של המין האנושי ואני חושב שלמדתי לקחים מאוד חשובים שאנצור לשארית חיי.

אני הרבה יותר מדוייק, שמתי לב. לא רק בדיבור, אלא גם בכתיבה, במחשבה, ביצירה ובהבנה. אני פחות ופחות הולך סחור-סחור ורץ ישר קדימה למטרה שבעקבותיה באתי וזה בהחלט עוזר לי בכל מיני דברים. נכון, יש לי עוד הרבה עבודה ואחד מהדברים שאני חייב לעבוד עליהם זה להפסיק לכתוב בצורה כזאת מיסתורית וסודית כאילו אני מחזיק את סודות הגרעין של איראן ולקלוט כבר שאני בסה”כ אני. אולי זה מעניין אנשים אבל לא עד כדי כך; וזה בסדר גמור ככה ואפילו עדיף. יקח לי זמן, אבל אחד מהדברים שכן אשתף הוא הטיסה לשם, המראה המרהיב הזה שאני רואה לראשונה בחיי. האוקיינוס של עננים, לראות שלעננים יש מרקם משלהם ודפוס מסוים משלהם שלמרות כל המידע המדעי שיש על עננים, הם תמיד יהיו כמו קסם בעיניי. קסם שאפילו הארי פוטר לא יכול לשכפל, כי זהו קסם שלא מבצעים בעזרת קריאה לטינית, אלא בעזרת הלב.

הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לדבר אל אישתי האהובה שוב, הפעם לא דרך רשומה אלא דרך פסקה אחת, יחידה ובודדה שלמרות שנראית לא במיטבה, עדיין מגיעה מהמקום המטונף ביותר. אישתי האהובה, לא משנה עד כמה אני עקשן או עצבני או מציק, תזכרי שליבי נתון לך. שאהבתי אלייך מגיעה מהמקום המטונף ביותר בגוף האדם שהוא כמובן הלב; ושחיוכך הוא שאלה שאני מעוניין לבלות את שארית חיי בלנסות לענות עליה. אני אוהב אותך אישתי האהובה ומספר הסיבות שבגללן אני אוהב אותך עולה על מספר הכוכבים שבשמיים. Forever and ever.