למרות שאני כל הזמן מנסה להעסיק את מחשבותיי בכל נושא אחר חוץ מהנושא הזה, אני לא מצליח. זה יותר מידי מלהיב אותי ומרגש אותי עד לנקודה שאני מרגיש כאילו אני מתנהג כמו ילד קטן ביום הולדת שלו שכל-כך מצפה כבר לקבל את המתנות שלו. אוטוטו ואני כבר על המטוס, טס לי לארצות ולמראות לא מוכרים, לטמפרטורות שונות ולשפות שונות משהייתי רגיל אליהם ב18 שנותיי :) אני יודע שיהיה שם עצוב ואף קשה, אבל אני רוצה להתמודד עם זה בזרועות פתוחות ובלב שלם כי אחרת זה יהיה פשוט ביזבוז זמן.

המזוודה כבר ארוזה, כל החפצים שאצטרך ואפילו קצת יותר ארוזים להם היטב בצורה מסודרת ומאורגנת. לאיש שעומד ביני לבין המטוס - כן, ארזתי לבד. לא לקחתי יותר מידי דברים כי בכל זאת - זה לא כאילו אני נשאר שם שנה שלמה או משהו כזה. אבל לקחתי דברים כדי שאוכל להסתדר, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית: לקחתי דברים שיזכירו לי את הארץ, את הבית, את החברים, את המשפחה, את האישה ואת עצמי; חס וחלילה שאאבד שם את עצמי בתוך כל הבלאגן שיתרחש שם. אבל חס וחלילה שלא ישקול יותר מ20 קילו.

אני עדיין לא 100% בטוח מה אני מרגיש לגבי כל הטיול. כמובן, יש לי התרגשות מהפעם ראשונה בחו”ל, פעם ראשונה על מטוס, פעם ראשונה באוויר בפלא הטכנולוגי שהוא מטוס והתרגשות מלראות ארץ אחרת, מלראות שלג בפעם הראשונה בחיי; משהו שרציתי כבר כל-כך הרבה זמן. אבל בתוך כל התרגשות הזאת יש בי גם הרבה פחדים: פחד מהטיסה עצמה, פחד מהדברים שאראה שם, פחד מהרגשות שאחווה שם וכמובן, פחד מהלא נודע.

אבל בדבר אחד אני כן בטוח, הכל יהיה בסדר. לטוב ולרע, הכל יהיה בסדר. ולאישתי האהובה מכל, אל תפחדי ואל תדאגי, אני אנחת ואחזור בשלום לזרועותייך הקטנטנות ואז נהיה ביחד בלי הפחד שהיה קיים בך עד עכשיו מהמועד האיום ונורא הזה שאני אטוס. אני אהיה בסדר ואחזור מהר. ואתם, תאחלו לי בהצלחה.