לוקחת מבחנה ועוד מבחנה וכמו מחמאה לאגו מגדילה את הסיכון, חומר כימי מסוכן שהתגלה לו כמו משחק מילים מסובך עם הזמן. מובילה אותה אל העמדה שמלאה בנוסחאות, מסמכים סודיים ורעיונות. “אל תערבבי את החומרים”? “אל תעשי את זה”? מה כבר אוכל לומר לך שיגרום לך לשנות את דעתך הנחושה ממילא מלעשות זאת? כלום ואף דבר, הנושא תם ונסגר. השיחה, כמו סף הסבלנות: נגמר. יש לך רשות ואף אישור לעשות את הדבר החמור שעלה בראשך היום לפני שנה וחצי, את יכולה לערבב ולמקסס ולגרום לדבר התוסס הזה לחולל פלאים ולראות אילו מעשים מופלאים הוא יעשה אך היזהרי פן ינשוך כי הדבר אכן מסוגל. מדענית קטנה, מפוחדת-אך-אמיצה, לכי בראש מורם ועשי כרצונך כי רצונך מוזהב כרצפות הארמון שאבנה לך בעתיד. בתוך מספר שניות מועט אך בהחלט הולם עירבבת את המבחנות שהיו ברשותך ובאותו הרגע הלמה בראשך ההבנה שהמבחנות והתוצאות כבר לא ברשותך אלא בידי דבר גדול הרבה יותר ממני וממך יחדיו: הגורל.

המבחנה הירוקה התערבבה לה עם המבחנה האדומה ויצרה דבר מופלא. האדום שתלטן ועקש, אינו סבלן ולא מחכה לתוצאות ולכן האדום יותר בולט במבחנה המחודשת מהירוק אך הירוק חזק בתפקידו השקט בתוך המבחנה, נותן אותות יציבים ונאותים ומייצב באופן כמעט מושלם את הרעש הלבן של האדום. לרגע המדענית ראתה שחור אך עינייה נצבעו בורוד מרוב אושר כאשר ראתה את הזוהר הצהבהב שנבח לו בשמחה וקישקש לו בזנב. מה נוצר, זוהי השאלה. מה נוצר? אהבה היא התשובה.