למרבה הפתעתי, יש לי הרבה דברים לומר. תמיד חשבתי שאני מסוג האנשים שיורה את הדעות שלו בצרורות, עד שהמחסנית שלו ריקה וכך יש לו את היכולת מסתובב ברחבי המרחב הקיברנטי והמציאותי עם כיסים ריקים, קל על רגליו וקל על שפתיו; אבל לא, מסתבר שטעיתי - מסתבר שיש לי הרבה דברים לומר, הרבה דברים לחלוק ולהגות. הבעיה היחידה שלי היא שאני לא יודע איך לומר את הדברים הללו. כן, אמרתי את זה, אני לא יודע איך לומר משהו. אני לא יודע באילו מילים להשתמש, מה - אני אשתמש במשלב הגבוה שלי? במשלב שאני משתמש בו בעיקר כשאני מרגיש עדיין לא מספיק בנוח עם מישהו, כשאני מרגיש כאילו אני עדיין צריך להוכיח משהו אז אני חושב שאם אדהים אותם עם יכולתיי הליריקליות, הם לא ישימו לב בכלל עד כמה בעייתי אני? או שמא אשתמש במשלב הנמוך שלי, במשלב ‘הרחוב’ שאני משתמש בו באופן אקסקלוסיבי רק עם האנשים שאני באמת מרגיש עימם בנוח, עם האנשים שאני מרגיש שהם כבר יודעים מי אני ומה אני שווה אז אני לא באמת צריך להמשיך ולנסות להרשים אותם?

אולי בכלל אנסה להמציא משלב חדש משלי? משלב ‘שמולי’ כלשהו שמטרתו תהיה בו-זמנית לגרום לאנשים להרגיש בנוח איתי אבל גם לגרום להם לחשוב שהם מדברים עם מישהו לא מהעולם הזה, מסוג אנשי ‘הוא-נפל-מהירח-אבל-בצורה-הטובה-ביותר-של-ההגדרה-וזה-ממש-מוצא-חן-בעיניי’? אולי כבר המצאתי משלב כזה, אולי אפילו לא שמתי לב? אני חושב שאני שואל יותר מידי שאלות. חלום חיי תמיד היה לכתוב משהו שישפיע על העולם, לכתוב סוג של נאום חורץ לבבות וחוצה יבשות שיגרום לכל אדם באשר הוא להרגיש הזדהות מידיית ורצון לקום ולעשות משהו עם חייו. אבל בכל פעם שאני מתיישב, אני מתייבש. בכל פעם שאני מתיישב וכותב, יוצאות לי רק עוד שאלות ועוד שאלות; שאלות לגבי עצמי, לגבי העולם, לגבי העבר, לגבי העתיד, לגביה. אני חושב שאני מתלונן יותר מידי.

אני חושב שאני חושב יותר מידי.