לוקחת מבחנה ועוד מבחנה וכמו מחמאה לאגו מגדילה את הסיכון, חומר כימי מסוכן שהתגלה לו כמו משחק מילים מסובך עם הזמן. מובילה אותה אל העמדה שמלאה בנוסחאות, מסמכים סודיים ורעיונות. “אל תערבבי את החומרים”? “אל תעשי את זה”? מה כבר אוכל לומר לך שיגרום לך לשנות את דעתך הנחושה ממילא מלעשות זאת? כלום ואף דבר, הנושא תם ונסגר. השיחה, כמו סף הסבלנות: נגמר. יש לך רשות ואף אישור לעשות את הדבר החמור שעלה בראשך היום לפני שנה וחצי, את יכולה לערבב ולמקסס ולגרום לדבר התוסס הזה לחולל פלאים ולראות אילו מעשים מופלאים הוא יעשה אך היזהרי פן ינשוך כי הדבר אכן מסוגל. מדענית קטנה, מפוחדת-אך-אמיצה, לכי בראש מורם ועשי כרצונך כי רצונך מוזהב כרצפות הארמון שאבנה לך בעתיד. בתוך מספר שניות מועט אך בהחלט הולם עירבבת את המבחנות שהיו ברשותך ובאותו הרגע הלמה בראשך ההבנה שהמבחנות והתוצאות כבר לא ברשותך אלא בידי דבר גדול הרבה יותר ממני וממך יחדיו: הגורל.

המבחנה הירוקה התערבבה לה עם המבחנה האדומה ויצרה דבר מופלא. האדום שתלטן ועקש, אינו סבלן ולא מחכה לתוצאות ולכן האדום יותר בולט במבחנה המחודשת מהירוק אך הירוק חזק בתפקידו השקט בתוך המבחנה, נותן אותות יציבים ונאותים ומייצב באופן כמעט מושלם את הרעש הלבן של האדום. לרגע המדענית ראתה שחור אך עינייה נצבעו בורוד מרוב אושר כאשר ראתה את הזוהר הצהבהב שנבח לו בשמחה וקישקש לו בזנב. מה נוצר, זוהי השאלה. מה נוצר? אהבה היא התשובה.

הרשומה הזאת לא באה לומר שום דבר מיוחד, היא לא פה כדי להעביר את הרגשות שאני מרגיש כרגע בצורה מיסתורית ומטאפורית ברמות שאפילו דן בראון לא יהיה מסוגל לפענח את התעלומה הזאת - הרשומה הזאת באה להזכיר לי את העבר, להזכיר לי התקופה של אמצע/לקראת סוף 2007, שבהם התסבוכות הפנימיות שלי היו בשיאן והצניחה לתחתית הייתה בלתי נמנעת. זאת הייתה תקופה מוזרה להפליא עם מצב רוח שמשתנה מרגע לרגע ועם דיבור נואם שהיה יכול לגרום לכופרים להאמין אבל הלך רוח פסיכולוגי כופר בהתאם; בעיות רגשיות שקשורות למחויבות, לפחד, לאי ידיעה ולחוסר ביטחון עצמי כללי ולא מקורי בעליל. למה אני כותב את כל זה למרות שיש לי היסטוריה ארוכת טווח בתור אמרגן ויחצן עצמי מדופלם? כי זה מה שאני רוצה להזכיר לעצמי, כי בזמן שלאנשים אחרים יהיו אלבומי תמונות ופרופילים בפייסבוק שיזכירו להם מי הם היו ומה הם עברו, לי יהיה מילים, לי יהיו בלוגים ואתרים שבהם העבר שלי מפוזר כמו פירורי הלחם של הנזל וגרטל - ועל כך, אני כן אני מתחרט.

בתקופה הזאת של השנה לפני 3 שנים, הייתי בין חברות ובדרך למערכת היחסים החשובה ביותר בחיי עד לנקודה הזאת בחיים שלי, המערכת יחסים שאני חייב לציין, הייתה הרסנית כמו מקל דינמיט ומחזקת כמו אוגמה 3 ומסובכת בהתאם. המערכת יחסים הזאת הייתה נפלאה והייתה איומה, היא הייתה מפחידה והיא הייתה מנחמת אבל מעל להכל, היא נגמרה ועליה נכתב המשפט הישן “היה טוב וטוב שהיה”. לגברת שאני לא יודע אם קוראת פה ואם כן, אם היא זוכרת את התקופה הזאת בכלל - הכאבת לי ושברת לי את הלב לאלפי רסיסים ועל כך אני מודה לך, אני מודה לך כי שיפרת אותי ואת חיי, החזרת לי את האמונה בעצמי ואת הידע שאני מסוגל למרות שאני אומר לעצמי שאני לא, גרמת לי להבין שאני כן אפילו אם אני בטוח שאני לא. תודה :)

“אז איך זה להסתכל אחורה, ולהבין שצדקת?
בין אם את רוצה ובין אם לא, את מה שהיה אי אפשר להחזיר.
יש דברים שאי אפשר להחזיר, שהם פשוט נעלמים לנצח.
בכל רמ”ח איברי הייתי רוצה שתדעי שצדקת.”

אם את מאוהבת בי, זה רק הוגן שתדעי במי את מאוהבת. את מאוהבת בחוסר הביטחון התמידי שלי ובניסיונות הכושלים שלי להבין מה אחרים חושבים עליי. את מאוהבת בחוסר הבגרות שלי, בצורך התמידי שלי להרגיש נאהב ומוערך ובתעלת הדמעות הפעילה יתר-על-המידה שלי. את מאוהבת בעבר הבעייתי שלי, בתקוות ובחלומות שלי ואיך שאני רומנטיקן חסר תקנה. אם את מאוהבת בי, את מאוהבת בשנאה העצמית שיש לי לפעמים, בפגמים שלי ובפחד שלי שאף אחת לא תוכל לאהוב אותי. אבל, את גם מאוהבת בדרך שבה העיניים שלי מחייכות כשאני איתך, בדרך שבה אני אשלח לך הודעה בבוקר רק כדי לאחל לך יום נפלא. את מאוהבת בדברים המצחיקים או המעוררי מחשבה שאני מידי פעם אפלוט ובדרך שבה אני מסמיק בחשאי כשאנשים שואלים אותי לגבייך. ומבחינתי, הדבר הכי חשוב הוא שאת מאוהבת בי, למרות הכל.

לפני כשנה, כשניסיתי למחוק אותך מהמחשבות שלי, זה היה כי חשבתי שאת תמנעי ממני חיים מלאים ומאושרים, אבל טעיתי - להיות איתך זאת הדרך היחידה שבה אוכל לחוות חיים מלאים ומאושרים. את נערת החלומות שלי, את כל מה שיכולתי אי-פעם לבקש ואפילו יותר. בעבר כשהסתכלתי על החיים שבקושי היו לי לפנייך, לא הבנתי לאן השנים נעלמו, למה לא ביליתי אותן איתך. אבל אז הבנתי ומאז אני ישן כמו תינוק - הבנתי שעל מנת להגיע למקום שבו מגיע לי להיות איתך, הייתי צריך להיות במקומות שבהם לא מגיע לי. הייתי צריך כוויות על הגוף והנשמה על מנת שאת תחבשי אותי בתחבושות האהבה, שתקחי אותי למסע שייגמר מתחת לחופה.

אני מסתכל אחורה לזמן ההוא שבקושי הכרנו, זה נראה כל-כך הזוי ומגוחך עכשיו. אבל זה גורם לי להבין שהיית פה כל הזמן הזה, מתחת לאף שלי ומעבר למסך - כאילו היית בלב שלי כבר הרבה זמן בלי לדעת למה או איך. עכשיו כשאנחנו ביחד, מסתכלים אחד לתוך העיניים של השניה וכל כוכב עף לידנו במהירות האור, אני מבין שיש לנו את הדבר הטוב ביותר ביקום, יש לנו אחד את השניה. את הבן אדם היחידי שאני צריך בחיים הללו. אפילו ברגעים אלו ממש שאני יושב וכותב את המכתב הזה ואת לא נמצאת פה לידי, זה פשוט גורם לי להבין שאני בחיים לא רוצה שתעזבי, אני רוצה שתהיי איתי לנצח.

התהיי איתי לנצח נצחים?

דווקא היום, ה12 לאפריל, הוא היום המתאים ביותר להתחלה חדשה. דווקא ביום השואה, ביום שבו אנחנו מסמלים את אחת מהתקופות הכי עצובות ליהודים ואת הסוף של מעל ל6 מיליון איש, אני רוצה להתחיל את החיים שלי. בלי עצלנות, בלי דחיות ובלי תירוצים; הפעם אני לא אתן לעצמי לשכוח, הפעם אני לא אתן לעצמי ליפול - תסלחו לי על הדרמתיות שלי, אני פשוט רציני! אולי זה לא נשמע ככה, אולי זה באמת נשמע כמו קלישאה וכמו סיפורי אלף לילה ולילה והנה חוזר לו אותו הניגון שהתקליט הענקי בשם שמול מנגן ושר, אולי אתם צודקים. אני לא אנסה להגיד משפטים כמו “לא לא, הפעם אני רציני! הפעם זה אמיתי!” כי אני מעדיף להוכיח לא במילים, אני מעדיף לא לומר למה כן ולהראות שאין סיבה למה לא.

ספורט, לימודים, צבא, משקל, קריירה, עבודה, מוזיקה, כתיבה, קריאה, צפייה, נהיגה; כל הדברים הללו יקבלו פרופורציה ונקודת מבט חדשה היישר מחנות המפעל כי אני לא מוכן לקבל לא בתור תשובה. אני אפילו לא מוכן לקבל לא כשאלה ובהחלט לא כאפשרות. זה לא בשביל אישתי האהובה, זה לא בשביל השונאים או המתנגדים, זה לא בשביל החברים ואוהבים וזה לא בשביל ההורים.

הפעם זה בשבילי :)

חזרתי, ובאמת שהיה מדהים. חזרתי כל-כך שונה משהלכתי, הלכתי לשם בתור חומר גלם - פשוט בלוק של אבן. וחזרתי בתור פסל - נכון שהיה צורך בהרבה מאוד שעווה בפיסול, אבל לבסוף קיבלתי משהו שאני בהחלט מרוצה ממנו. לא אשקר, היה קשה ולעיתים היה אפילו מתסכל ומעצבן והרצון היחידי שלי היה לחזור הביתה לאנשים ולמקומות שאני מכיר. אבל למדתי על עצמי שאני באמת חזק. לא חזק כמו שחשבתי, אבל מה שבטוח, אינני חלש. ועל כך, אני שמח. אחת מהמחשבות הקבועות שלי היא שיפור עצמי; איך, למה, לאן וכמה. ואני חושב שבמסע ההוא עניתי לעצמי על כמה מהשאלות שרדפו אותי כל חיי הלא-כל-כך-קצרים-אבל-עדיין-לא-ארוכים ומצאתי שאלות חדשות ומרגשות שאשמח לבלות את שארית חיי בלנסות לענות עליהן. גיליתי הרבה על האופי שלי, על האופי של החברים שלי, על האופי של אישתי האהובה ועל האופי של המין האנושי ואני חושב שלמדתי לקחים מאוד חשובים שאנצור לשארית חיי.

אני הרבה יותר מדוייק, שמתי לב. לא רק בדיבור, אלא גם בכתיבה, במחשבה, ביצירה ובהבנה. אני פחות ופחות הולך סחור-סחור ורץ ישר קדימה למטרה שבעקבותיה באתי וזה בהחלט עוזר לי בכל מיני דברים. נכון, יש לי עוד הרבה עבודה ואחד מהדברים שאני חייב לעבוד עליהם זה להפסיק לכתוב בצורה כזאת מיסתורית וסודית כאילו אני מחזיק את סודות הגרעין של איראן ולקלוט כבר שאני בסה”כ אני. אולי זה מעניין אנשים אבל לא עד כדי כך; וזה בסדר גמור ככה ואפילו עדיף. יקח לי זמן, אבל אחד מהדברים שכן אשתף הוא הטיסה לשם, המראה המרהיב הזה שאני רואה לראשונה בחיי. האוקיינוס של עננים, לראות שלעננים יש מרקם משלהם ודפוס מסוים משלהם שלמרות כל המידע המדעי שיש על עננים, הם תמיד יהיו כמו קסם בעיניי. קסם שאפילו הארי פוטר לא יכול לשכפל, כי זהו קסם שלא מבצעים בעזרת קריאה לטינית, אלא בעזרת הלב.

הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לדבר אל אישתי האהובה שוב, הפעם לא דרך רשומה אלא דרך פסקה אחת, יחידה ובודדה שלמרות שנראית לא במיטבה, עדיין מגיעה מהמקום המטונף ביותר. אישתי האהובה, לא משנה עד כמה אני עקשן או עצבני או מציק, תזכרי שליבי נתון לך. שאהבתי אלייך מגיעה מהמקום המטונף ביותר בגוף האדם שהוא כמובן הלב; ושחיוכך הוא שאלה שאני מעוניין לבלות את שארית חיי בלנסות לענות עליה. אני אוהב אותך אישתי האהובה ומספר הסיבות שבגללן אני אוהב אותך עולה על מספר הכוכבים שבשמיים. Forever and ever.

למרות שאני כל הזמן מנסה להעסיק את מחשבותיי בכל נושא אחר חוץ מהנושא הזה, אני לא מצליח. זה יותר מידי מלהיב אותי ומרגש אותי עד לנקודה שאני מרגיש כאילו אני מתנהג כמו ילד קטן ביום הולדת שלו שכל-כך מצפה כבר לקבל את המתנות שלו. אוטוטו ואני כבר על המטוס, טס לי לארצות ולמראות לא מוכרים, לטמפרטורות שונות ולשפות שונות משהייתי רגיל אליהם ב18 שנותיי :) אני יודע שיהיה שם עצוב ואף קשה, אבל אני רוצה להתמודד עם זה בזרועות פתוחות ובלב שלם כי אחרת זה יהיה פשוט ביזבוז זמן.

המזוודה כבר ארוזה, כל החפצים שאצטרך ואפילו קצת יותר ארוזים להם היטב בצורה מסודרת ומאורגנת. לאיש שעומד ביני לבין המטוס - כן, ארזתי לבד. לא לקחתי יותר מידי דברים כי בכל זאת - זה לא כאילו אני נשאר שם שנה שלמה או משהו כזה. אבל לקחתי דברים כדי שאוכל להסתדר, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית: לקחתי דברים שיזכירו לי את הארץ, את הבית, את החברים, את המשפחה, את האישה ואת עצמי; חס וחלילה שאאבד שם את עצמי בתוך כל הבלאגן שיתרחש שם. אבל חס וחלילה שלא ישקול יותר מ20 קילו.

אני עדיין לא 100% בטוח מה אני מרגיש לגבי כל הטיול. כמובן, יש לי התרגשות מהפעם ראשונה בחו”ל, פעם ראשונה על מטוס, פעם ראשונה באוויר בפלא הטכנולוגי שהוא מטוס והתרגשות מלראות ארץ אחרת, מלראות שלג בפעם הראשונה בחיי; משהו שרציתי כבר כל-כך הרבה זמן. אבל בתוך כל התרגשות הזאת יש בי גם הרבה פחדים: פחד מהטיסה עצמה, פחד מהדברים שאראה שם, פחד מהרגשות שאחווה שם וכמובן, פחד מהלא נודע.

אבל בדבר אחד אני כן בטוח, הכל יהיה בסדר. לטוב ולרע, הכל יהיה בסדר. ולאישתי האהובה מכל, אל תפחדי ואל תדאגי, אני אנחת ואחזור בשלום לזרועותייך הקטנטנות ואז נהיה ביחד בלי הפחד שהיה קיים בך עד עכשיו מהמועד האיום ונורא הזה שאני אטוס. אני אהיה בסדר ואחזור מהר. ואתם, תאחלו לי בהצלחה.

למרות שנים של סוג-של-מרדנות ממולאת ברצון חסר מעצורים להתבלט אבל לא להיכנס לקטע ה”-אוי-אני-הולך-נגד-הזרם-אבל-כולם-עושים-את-זה-אז-בעצם-אני-עם-הזרם” שנורא פופולארי בימינו בקרב בני הנוער, כל מה שהלב שלי חפץ בו בזמן האחרון הם פשוט ערבים שקטים שממולאים בקלישאה האינסופית של סרט חמים ביום קריר עם אישתי האהובה. כל מה שהלב שלי חפץ בו בזמן האחרון הוא פשוט לטייל עם אישתי האהובה בכל אתר תיירותי אפילו חצי מפורסם שקיים בארצנו הקטנטונת.

למרות היכולת הקוסמית המוזרה שיש לי להצליח לכתוב הרבה בלי לכתוב בעצם שום דבר, כל מה שהלב שלי חפץ בו בזמן האחרון זה להביע שוב ושוב בצורה הליריקלית ביותר את אהבתי הכנה אל אישתי האהובה. אם לבצע פעולת העתק-הדבק לשלושת המילים הספציפיות ביותר [שאני בטוח שכל אחד יודע בדיוק לאילו שלושה מילים אני מתכוון] הייתה נחשבת לצורת אמנות או צורת יצירה, הייתי נחשב כרגע בעיני רבים לפיקאסו המודרני והאלקטרוני של ימינו! אך לצערי ואני בטוח שלצערה של אישתי האהובה, הפעולה לא נחשבת לצורת אמונת או צורת יצירה. ולמרות שאני כותב את המילים הללו בטקסט פשוט למסך אדיש, אני בכל זאת מוציא לשון ומכוון אותה היישר אל אישתי האהובה. אכן כן!

באופן עקרוני, אני לא יודע מה בדיוק מטרת הרשומה הזאת, אבל אני מניח שמטרת הרשומה הזאת היא להביע הערכה ואפילו הערצה לאישתי האהובה שמתלוננת מידי יום שהיא לא מככבת באף אחת מהרשומות שכתובות בעמוד הנידח הזה, אז הנה אישתי האהובה - את הליידי גאגא של בלוגי ושל הסרט הקטן שנקרא חיי. אהבתי אלייך מלאה ורדים שעשויים משוקולדים וירטואלים ולנצח תהיה (:

- הנהלת הבלוג מעוניינת להתנצל מקרב לב על כל מקרי הקאה שנגרמו מקיטשיות היתר שהופגנה ברשומה זו או אחרת, בין אם נכתבה בעבר או תיכתב בעתיד. על הנפגעים לשלוח מכתב תלונה למשרדי “שערורייתי בקול רם בע”מ” וקופון לארוחה זוגית בפלאפל ג’ינה יישלח בהקדם.